חיפוש באתר

Hilmar Kuhnemann
Holistic bee-keeping

מאובן הדבורה הקדום ביותר שהתגלה בכדור הארץ הוא בן 80 מיליון שנה. מבחינה אבולוציונית, מוצאה של הדבורה הוא מממלכת הצרעות. ואולם, בעוד הצרעה מאכילה את זחליה במזון מן החי, הדבורה יונקת צוף והופכת אותו לדבש, ממנו היא וזחליה ניזונים במשך השנה.
 
התקופה הקדומה
 
במצריים התגלו עקבות של נחילי דבורים בתוך כדי חרס מהתקופה המצרית הקדומה. בתחילת האלף השני לפני הספירה תושבי צפון אירופה היו שומרים נחילי בר של דבורת הדבש בתוך עצים חלולים שנפלו על פני האדמה. היה זה ראשית ביות הדבורים. בתי הגידול של דבורי הדבש היו כדי חרס, חלקים מגולפים של עצים חלולים או כדי נצרים. הדבוראים הקדומים גם השתמשו בזמורות עץ אגוז גמישות, שכוסו בשכבה של בוץ וזבל פרות. שרידי המכוורת הקדומה ביותר התגלו כאן בארץ בעמק בית שאן. מכוורת זו מתוארכת לתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ולפי השערת החוקרים גידלו בה דבורים תורכיות, שיובאו לארץ כי היו עדיפות מבחינת מִזגן ותנובת הדבש שלהן על פני הדבורים הסוריות המקומיות.
בתקופה הקדומה, כשהאדם ביקש לרדות דבש מהכוורת, הוא נהג להשקיע אותה במים רותחים. כשהדבורים נקטלו, ניתן היה לאסוף ללא חשש את הדבש והדונג. עם הזמן הסתפקו הרודים בחיתוך החלק בחלות הדונג שהכיל את הדבש, וכך הדבורים בכוורת יכלו להמשיך לייצר את הדבש הערב לחיך.
 
המחקרים בעת החדשה
 
ניקל ג'קוב בגרמניה גילה שהדבורים מגדלות מלכה חדשה מביצה פורייה שהוטלה באותו יום. הוא פרסם את ממצאיו ב-1568, ומחקרים בארצות שונות אימתו את ממצאיו. ב-1609 גילה צ'רלס באטלר מאנגליה את הדבורים ממין זכר, וריצ'רד רֶמנֶנט  גילה ב-1637 את הדבורה ממין נקבה. ב-1685 שרטטו חוקרים באקדמיה האיטלקית למדעים בעזרת מיקרוסקופ את האנטומיה המפורטת של המלכה, הפועלות והזכרים.
במאה ה-18 שורשו שתי אמונות קדומות. האחת היא שהצוף מגיע מהשמים, והאחרת שהדונג מגיע מהצמח בצורת כדורים קטנים וצהובים (שהם למעשה אבקת הפרחים, הפולן). וַיאן מצרפת גילה ב-1717 שמקור הצוף הוא מהפרח, וב-1750 גילה ארתור דובס שאבקת הפרחים שהדבורים אוספות היא למעשה הזרעים הזכריים, שמפרים את הביציות של הפרח. אנטון יאנשה מסלובניה גילה ב-1771 את מסע הכלולות של המלכה עם הזכרים, וב-1793 הבין שפרנגל, שאחד התפקידים המרכזיים של הדבורה בטבע הוא האבקה של פרחים.
שני מגדלי דבורים סללו את הדרך למדע הדבורים המודרני. ב-1792 פרסם פרנסואה הובר, מגדל דבורים עיוור משווייץ, את מחקריו על הדבורים. החלוץ המדעי השני היה לורנצו לנגסטרות, יליד פילדלפיה. לגסטרוט היה חובב חרקים מושבע, ובאחד מביקוריו אצל חברו הדבוראי קנה שתי כוורות. ב-1851 הוא כתב ביומנו שגילה דרך לעצב חלות דונג שניתנות לשימוש חוזר לאחר רדיית הדבש.
בארץ ישראל גידלו דבורים בכדים העשויים קש ובוץ עד סוף המאה ה-19. ב-1890 הובאו לראשונה לארץ כוורות מתפרקות, וב-1930 החלו לייבא לארץ את דבורת הדבש האיטלקית במקום הדבורה המקומית, כפי שעשו תושבי הארץ הקדומים שלושת אלפים שנה קודם לכן.
בימינו הדבורים ממשיכות למשוך מחקר רב. מחקרים רבים חוקרים את הדבורה בהשוואה לאדם וליונקים אחרים. למשל, חוקרים באוניברסיטה העברית גילו שהשעון הביולוגי של דבורת הדבש דומה יותר לשעון הביולוגי של יונקים מאשר לשעון הביולוגי של חרקים. מחקרים מעניינים אחרים בדקו את דרך קבלת ההחלטות של דבורה כשעליה לבחור מזון בתנאים משתנים, והתברר שגם כאן קיים דמיון רב בין האדם לדבורה.
הגישה המודרנית העבירה את גידול הדבורים לפסים מדעיים והגבירה את תפוקת הדבש, אבל בעקבותיה התפתחה התופעה המודרנית של קריסת קהילות הדבורים, המסכנת לא רק את החקלאות, אלא אף את מיני החי השונים, ובכללם האדם.    

Pin It